אוליבר מורטון

אוליבר מורטון
Oliver P. Morton
	אוליבר מורטון
לידה	4 באוגוסט 1823; מחוז ויין, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה	1 בנובמבר 1877 (בגיל 54); אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית
שם מלא	אוליבר פרי מורטון
שם לידה	אוליבר האזרד פרי ת'רוק מורטון
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קראון היל, אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת מיאמי
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	4 במרץ 1867 – 1 בנובמבר 1877; (10 שנים)
	→ הנרי סמית' ליין דניאל וורהיס (אנ') ←
	16 בינואר 1861 – 24 בינואר 1867; (6 שנים)
סגן מושל אינדיאנה	קונרד בייקר
	→ הנרי סמית' ליין קונרד בייקר ←
	14 בינואר 1861 – 16 בינואר 1861; (3 ימים)
תחת מושל אינדיאנה	הנרי סמית' ליין
	→ אברם המונד קונרד בייקר ←
חתימה

אוליבר האזרד פרי ת'רוק מורטון (באנגלית: Oliver Hazard Perry Throck Morton;‏ 4 באוגוסט 1823 – 1 בנובמבר 1877, נודע בעיקר בשם אוליבר פ. מורטון, Oliver P. Morton) היה פוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הרפובליקנית. הוא כיהן כמושל אינדיאנה ה-14, הראשון שנולד במדינה, בשנים 1861–1867, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, והיה בעל ברית איתן של הנשיא אברהם לינקולן. במהלך המלחמה נאבק מורטון באספה הכללית של אינדיאנה, שנשלטה על ידי הדמוקרטים. הוא חרג מסמכותו על פי חוקת המדינה, כאשר זימן את המיליציה המדינתית ללא אישור, ובמהלך התקופה בה האספה שותקה, הוא מימן באופן פרטי את ממשלת המדינה באמצעות הלוואות פדרליות ופרטיות בלתי מאושרות. נמתחה עליו ביקורת על מעצרם של יריבים פוליטיים ושל חשודים באהדה למדינות הדרום. כאחד מ"מושלי המלחמה" של הנשיא לינקולן, תרם מורטון תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי, יותר מכל אחד אחר במדינה, ועד יומו האחרון זכה על כך בהכרת התודה של ותיקי צבא האיחוד.

במהלך תקופת כהונתו השנייה כמושל, ולאחר שלקה במוגבלות חלקית עקב שבץ מוחי, הוא נבחר לכהן כחבר הסנאט של ארצות הברית. הוא נמנה עם מנהיגי סיעת הרפובליקנים הרדיקלים במהלך תקופת השיקום, ותמך במספר רב של הצעות חוק שנועדו להנהיג רפורמות במדינות הקונפדרציה לשעבר. ב-1877, במהלך תקופת כהונתו השנייה בסנאט, לקה מורטון בשבץ מוחי שני ששיתק אותו, וגרם להתדרדרות מהירה במצב בריאותו. שנה לאחר מכן הוא נפטר. האבל על מותו הקיף את כל האומה ואלפים השתתפו בהלווייתו. הוא נטמן בבית הקברות קראון היל שבאינדיאנפוליס.

ראשית חייו

אוליבר מורטון נולד במחוז ויין שבאינדיאנה, ליד היישוב הקטן סולסברי, כבנם של ג'יימס ת'רוק ושרה מילר מורטון.^[1] סבו קיצר את שם המשפחה מת'רוקמורטון (Throckmorton) למורטון, אך הגברים של המשפחה נשאו את השם ת'רוק כשם אמצעי. הוא נקרא על שמו של אוליבר האזרד פרי (אנ'), הקומודור שניצח בקרב ימת אירי (אנ') במלחמת 1812.^[2] כבר מגיל צעיר סלד מורטון משמו, ולפני שהחל את הקריירה הפוליטית שלו הוא קיצר אותו ל"אוליבר פרי מורטון", לאחר שהשמיט את השמות האמצעיים האזרד ות'רוק. כאשר היה בן שלוש נפטרה אימו הוא גדל אצל הוריה. את רוב שנות ילדותו הוא חי איתם באוהיו.

כנער צעיר הוא שב לאינדיאנה והצטרף למשפחתו בעיירה סנטרוויל. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 ולזמן קצר עבד כפקיד בבית מרקחת, אך עזב לאחר סכסוך עם בעל בית המרקחת ועבר להיות מתלמד ככובען.^[1] לאחר ארבע שנים בעסקי הכובענות, הוא החל לאבד עניין והתפטר כדי להתחיל לימודים באוניברסיטת מיאמי שבאוקספורד, אוהיו, שם הוא למד שנתיים והיה חבר באחוות בטא-טתא-פי. לאחר מכן הוא למד לזמן קצר באוניברסיטת סינסינטי כדי להמשיך בלימודי המשפטים שלו. ב-1845 הוא שב לסנטרוויל ובשנה שלאחר מכן התקבל ללשכת עורכי הדין של אינדיאנה. מורטון הקים משרד עורכי דין בשותפות עם השופט ניומן והיה לעורך דין מצליח ואמיד. ג'ון פ. קיבי, שאותו ימנה מורטון לימים כתובע הכללי של אינדיאנה, החל ללמוד בהדרכתו משפטים בריצ'מונד ב-1849. לאחר שקיבי התקבל ללשכת עורכי הדין ב-1852 נעשו השניים שותפים במשרד עורכי דין עד 1860. ב-1845 נשא מורטון לאישה את לוסינדה ברבנק. לזוג נולדו חמישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות.^[1]^[3]

ראשית הקריירה הפוליטית

ב-1852 נבחר מורטון כשופט נודד, אך התפטר לאחר שנה בלבד לאחר שהוא הגיע למסקנה שהוא העדיף את העיסוק בעריכת דין. ב-1854 הוא כבר היה מעורב בפוליטיקה של אינדיאנה. בתחילה הוא נמנה עם מתנגדי העבדות במפלגה הדמוקרטית, אך הוא התגורר באזור שבו הייתה המפלגה הוויגית המפלגה הדומיננטית, והיה לו סיכוי קלוש להתקדם בפוליטיקה מבלי לשנות את שיוכו המפלגתי.^[3] לסעיף בחוק קנזס נברסקה, שביטל את פשרת מיזורי, ושאסר על העבדות בטריטוריות המערביות שמעבר למיזורי, הייתה השפעה מפלגת על שתי המפלגות. כאשר הדמוקרטים היו חלוקים בסוגיה, מורטון זיהה עצמו עם עמדתם של תומכי מפלגת הארץ החופשית והתנגד לחוק. בהשפעתו של הסנאטור ג'סי ב. ברייט, הרחיקו הדמוקרטים משורותיהם את מתנגדי העבדות, כולל מורטון, מהוועידה המדינתית של אינדיאנה ב-1854. באותה שנה הצטרף מורטון יחד עם חברי סיעות פוליטיות אחרות כדי להקים את מפלגת העם, אחת מהמפלגות שקדמו למפלגה הרפובליקנית באינדיאנה.^[4]^[5]

בפברואר 1856 כבר היה מורטון חבר במפלגה הרפובליקנית שהוקמה אז ברמה הלאומית כאשר היה לחבר בוועדת ההחלטות בוועידה הארצית המקדימה של המפלגה שהתכנסה בפיטסבורג. הוא גם שימש כנציג בוועידה הארצית של המפלגה שהתכנסה באותה שנה בפילדלפיה. מורטון, שהיה אז בן 32, היה באותה שנה למועמד מפלגת העם והמפלגה הרפובליקנית למשרת מושל אינדיאנה. יריבו מטעם הדמוקרטים היה אשבל וילארד, חבר פופולרי בסנאט המדינתי. על אף מערכת בחירות רצופת מאבקים, שבה בפעם הראשונה זכה מורטון לתשומת ליבם של המצביעים ברחבי המדינה, הוא הובס על ידי וילארד בבחירות הכלליות בהפרש של קצת יותר מ-6,000 קולות, זאת על רקע האשמות משני הצדדים בהונאת בחירות.^[3] הרפובליקני הרדיקלי ג'ורג' ו. ג'וליאן, שתיעב את מורטון, טען שמורטון לא נקט בעמדה תקיפה מספיק נגד העבדות, וכוויגי שמרן לשעבר, הוא טען שהוא היה ותרן מדי בסוגיה במדינה שבה תושביה ילידי הדרום לא גילו שום עניין בשחורים או במאבק לביטול העבדות. על אף ביקורות אלו, נאומיו של מורטון נגד העבדות הפכו אותו לפופולרי בקרב הרפובליקנים באינדיאנה. בשל המוניטין שלו על אופן דיבורו "הפשוט והמשכנע", אמרו בני תקפותו של מורטון עליו שהוא לא היה "רהוט או שנון", אלא יותר "הגיוני וסביר".^[3]

ב-1858 כבר אימצה מפלגת העם באופן רשמי את השם של המפלגה הרפובליקנית, וב-1860 בחרו הרפובליקנים במורטון כמועמדם לתפקיד סגן מושל המדינה כשותפו למרוץ של הוויגי לשעבר שהיה שמרן יותר, הנרי סמית' ליין.^[4] פוליטיקאים רפובליקנים פיקחים סברו שמורטון יחשב לרדיקלי יתר על המידה ולא יוכל לגרוף את קולותיהם של המצביעים לשעבר של מפלגת שאינם יודעים דבר בחלקה הדרומי של המדינה, בעוד שאדם עם מורשת וויגית כמו ליין יצליח לעשות כן.^[3] בשל העובדה שלשניים הייתה השפעה חזקה במפלגה, ואף אחד מהם לא היה מעוניין לנהל מאבק גלוי עם זולתו, הוסכם על פשרה, על פיה נבחר ליין כמועמד למשרת המושל ומורטון נבחר כמועמד לתפקיד הסגן. לשני המועמדים היה ברור שאם הם ינצחו בבחירות ואם יושג רוב לרפובליקנים בבית המחוקקים של המדינה, תבחר האספה הכללית של אינדיאנה בליין כסנאטור ומורטון יירש אותו כמושל המדינה. מסע הבחירות התמקד בעיקר בסוגיות שרווחו אז בארצות הברית, כולל חקיקה כלכלית, תעריפים, והאיום בפרוץ מלחמת האזרחים. בבחירות הכלליות ניצחו ליין ומורטון והרפובליקנים אכן השיגו את השליטה בבית המחוקקים המדינתי. כפי שהוסדר מלכתחילה בין השניים, ביום לאחר השבעתו של ליין כמושל, בחרה בו האספה הכללית לאייש את המושב של המדינה בסנאט. ליין התפטר מיד מכהונתו כמושל ומורטון ירש אותו והושבע כמושל אינדיאנה ה-14 ב-18 בינואר 1861, הראשון מבין כל מושלי המדינה שנולד בתחומיה.^[4]^[6]

מושל אינדיאנה

המאמץ המלחמתי

מורטון כיהן כמושל אינדיאנה במשך שש שנים מ-1861 ועד 1867, ותמך בתקיפות באיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. בעוד אחרים הטיפו לפשרה ולפיוס, מורטון דרש את הפסקת הדיונים על פרישה, ללא שום פשרה נוספת, ואם יהיה צורך בכך, את השימוש בכוח כדי לשמור על שלמות האיחוד. בנאום שנשא ב-22 בנובמבר 1860 הכריז מורטון: "אם נחוץ מאבק דמים כדי להקים את האומה, נחוץ גם מאבק כדי לשמר אותה".^[7] הוא גם היה תומך נלהב של ניהול המלחמה על ידי הנשיא לינקולן.^[8] מורטון, שלא היה בעד פיוס, האמין שתפקידו כמושל אינדיאנה היה "להוקיע בגידה ולתמוך במטרתו של האיחוד".^[9]

מורטון גם האמין שהמלחמה בלתי נמנעת והחל להכין את המדינה לפריצתה כבר בימיו הראשונים כמושל. הוא מינה אנשים לעמדות בממשלת המדינה שהתנגדו לפשרה עם מדינות הדרום. הוא גם הקים, ללא הסכמה מהרשות המחוקקת, מאגר נשק מדינתי, בו כ-700 איש ייצרו תחמושת, ועשה הכנות נוספות לקראת המלחמה שמשמשה ובאה.^[10]

שלושה ימי לאחר שב-12 באפריל 1861 פרצה המלחמה עם הפגזת פורט סאמטר בקרוליינה הדרומית, שיגר מורטון מברק לנשיא לינקולן, בו הוא הציע את גיוסם של 10,000 מתנדבים חמושים מאינדיאנה לסיוע בדיכוי המרד. בסוף החודש, כ-12,000 מתנדבים מאינדיאנה כבר התגייסו כדי להילחם לצד האיחוד, ובכך אף עברו את המכסה הראשונית של שישה רגימנטים (4,683 איש).^[11] בישיבה מיוחדת של האספה הכללית של אינדיאנה שהתקיימה ב-24 באפריל, קרא מורטון לפוליטקיאים של אינדיאנה לשים בצד את השיקולים המפלגתיים ולהתאחד כדי להגן על האיחוד. הוא גם קיבל את רשות בית המחוקקים ללוות ולהוציא כספים כדי לרכוש נשק ואספקה לציוד הכוחות של אינדיאנה.

מבין "מושלי המלחמה" של לינקולן, שהיו חשובים מאוד בשלבים הראשונים של המלחמה, "אף אחד מהמושלים לא היה אמיץ או משפיע כפי שהיה מורטון".^[12] אף על פי שמאמציו של מורטון לא התקיימו מבלי שגררו מחלוקת והובעה כלפיהם התנגדות משמעותית מיריביו הפוליטיים, עיקר כוחו במהלך המלחמה היה יכולתו לגייס אנשים וכספים עבור צבא האיחוד ולצייד אותם לקרב. הוא גם דיכא בהצלחה את אוהדי הקונפדרציה באינדיאנה. כמנהיגם של הרפובליקנים במדינה, הוא התעמת עם הדמוקרטים שוחרי השלום.^[13]

במהלך המלחמה שמרו לינקולן ומורטון על ברית קרובה ביניהם, אף על פי שלינקולן היה מוטרד באותה עת מעריצותו של מורטון. הנשיא גם הכיר בכך שלמורטון היו חששות מוצדקים, והעיר פעם אחת שמורטון היה "בחור טוב אך בזמנים מסוימים הוא האדם עם הרסן המשוחרר ביותר שאני מכיר".^[14] מורטון חשש במיוחד שקנטקי, ששכנה מדרום לאינדיאנה, מעבר לנהר אוהיו, תפרוש מהאיחוד ותהווה איום על ביטחונה של אינדיאנה.

מורטון עשה מרחקים רבים כדי להבטיח שאינדיאנה תתרום הכי הרבה שאפשר למאמץ המלחמתי. הוא לא חשש מהביקורת שהוטחה בו אם הוא חש שהאינטרסים של אינדיאנה היו בסכנה. לעיתים קרובות הוא התעמת עם הרשויות הפדרליות ועם מפקדים צבאיים בסוגיות מדיניות הגיוס, הצבותיהם של רגימנטים, מינוי מפקדים צבאיים, רכישת אספקה, והטיפול שניתן לחיילים חולים ופצועים. אף על פי שהוא רצה שאינדיאנה תקבל הכרה רחבה כפי שקיבלו מדינות אחרות, יריביו הפוליטיים של מורטון קראו לעיתים קרובות תיגר על מאמציו. באחת הפעמים הוא התלונן באוזני לינקולן "שאף מדינת חירות אחרת אינה מאוכלסת בדרומיים כמו אינדיאנה", מצב שהוא האמין שמנע ממנו לפעול בכוח כפי שהוא שאף.^[15]

ב-1862 השתתף מורטון בוועידת מושלי המלחמה הנאמנים שהתקיימה באלטונה, פנסילבניה ואורגנה על ידי מושל פנסילבניה אנדרו גרג קרטין, ושהעניקה לנשיא לינקולן את התמיכה שהוא נזקק לה להצהרת האמנציפציה. האמנציפציה וגיוסם של אנשים לניהול מלחמה ממושכת היו הסוגיות המרכזיות שפילגו את הרפובליקנים והדמוקרטים במהלך תקופת כהונתו של מורטון כמושל.^[16]

העימות עם האספה הכללית

אף על פי שעלה בידו של מורטון לשמור את אינדיאנה מאוחדת בשלבים הראשונים של המלחמה, מרגע שהאמנציפציה עלתה לסדר היום ב-1862, ספגו הרפובליקנים תבוסה ניצחת בבחירות אמצע הכהונה, ומורטון איבד את תמיכת הרוב הגדול של הדמוקרטים בבית המחוקקים המדינתי. לפני שבית המחוקקים החדש התכנס ב-1863, החל מורטון להפיץ דיווחים שהדמוקרטים התכוונו לתפוס את השליטה על ממשלת המדינה, לפרוש מן האיחוד ולעורר מהומות. הדמוקרטים הגיבו בביקורת נוקבת על מורטון ועל לינקולן, על ניהול המלחמה, ועל סוגיות האמנציפציה ואובדן הזכויות החוקתיות. ההאשמות משני הצדדים יצרו אווירת מתיחות שרק החריפה את היחסים בין שתי המפלגות ויצרה עימותים נוספים בהמשך.^[17]

מורטון כבר נקט בשורה של כמה צעדים בלתי חוקתיים כאשר פעל על דעת עצמו ללא אישור בית המחוקקים, כולל הקמת מאגר נשק מדינתי, והדמוקרטים ניסחו הצעת חוק בניסיון לצמצם את סמכותו. כאשר ביקשו הדמוקרטים באינדיאנה להעביר את המיליציה המדינתית מסמכותו הפיקודית של מורטון למועצה מדינתית, הוא פיזר מיד את האספה הכללית. הוא חשש שברגע שתהיה בידם השליטה במיליציה, עלולים היו הדמוקרטים לנסות להדיח אותו מתפקידו ולפרוש מן האיחוד. מורטון הוציא הנחיות סודיות למחוקקים הרפובליקנים, וביקש מהם להישאר מחוץ לאינדיאנפוליס, בירת המדינה, כדי למנוע את קיומו של קוורום באספה הכללית שנדרש כדי להעביר חקיקה כלשהי. כל הרפובליקנים למעט ארבעה נמלטו לעיר מדיסון, שם הם יכלו לעבור לקנטקי במקרה שהדמוקרטים היו מנסים לאלץ אותם לשוב לאינדיאנפוליס.^[18]

מבלי שיחוקק חוק התקציב, לא יכלה ממשלת המדינה לקבל כספים כדי לפעול, והדמוקרטים הניחו שמורטון ייאלץ לכנס מושב מיוחד ולקרוא לרפובליקנים לשוב. הדמוקרטים קיוו לנקוט שוב בצעדי לחץ כדי להחליש את מורטון, אך הוא היה מועד לתוכניותיהם. תוך שהוא חרג מסמכויותיו על פי החוקה, הוא הוציא כספים במיליוני דולרים מהלוואות פדרליות ופרטיות. צעדו של מורטון לחתור תחת סמכות בית המחוקקים הצליח. הוא הצליח לממן באופן פרטי את ממשלת המדינה ואת מאמצי המלחמה באינדיאנה. הבנקאי תושב אינדיאנה לשעבר, ג'יימס לנייר מחברת הבנקאות הניו יורקית וינסלו, לנייר ושות' הלוו למורטון כספים כדי לשלם את הריבית על חובות המדינה עד שממשלת המדינה יכלה לחדש את מאמצי גביית ההכנסות שלה.^[19]

צעדיו של מורטון גרמו לזעם רב בקרב הדמוקרטים, שהתקיפו אותו נמרצות. הוא הגיב בהאשמות נגדם בבגידה. בעקבות פיזור האספה הכללית ב-1862, הוא ביקש מהגנרל הנרי ב. קרינגטון סיוע בארגון מימון הפעילות הצבאית. הוא גם הקים רשת מודיעין בהובלתו של קרינגטון כדי לטפל באוהדי הדרום שהיו קשורים ל"אבירי מעגל הזהב" (אנ'), והחל מ-1863, גם באבירים האמריקאים שהתמזגו עם בני החירות. חברי קבוצות חשאיות אלו כללו דמוקרטים ואחרים שתמכו בזכויות המדינות והתנגדו למטרתו של האיחוד במלחמה. קרינגטון הצליח בשמירה על ביטחון המדינה, אך צעדיו כללו גם מעצרים שרירותיים, דיכוי חופש הדיבור וחופש ההתאגדות, ובאופן כללי צעדי דיכוי על המיעוט אוהד הדרום באינדיאנה. בתקרית שמאוחר יותר נקראה הקרב על פוגס ראן, שלח מורטון חיילים לשבש את מהלכה של התכנסות מדינתית של הדמוקרטים, שם רבים ממנהיגי הדמוקרטים נעצרו, עוכבו או ספגו איומים.^[20] מורטון גם דחק בתומכי המלחמה מקרב הדמוקרטים לפרוש ממפלגתם בשם האחדות למשך המלחמה, וכמה מהם נענו לו. המושל לשעבר ג'וזף רייט היה בין הדמוקרטים שהורחקו משורות המפלגה ב-1854, ובניסיון להציג גישה דו-מפלגתית, מינה אותו מורטון לסנאט של ארצות הברית.

כתגובה לצעדיו של מורטון נגד מתנגדיו, כינתה אותו המפלגה הדמוקרטית באינדיאנה "דיקטטור" ו"מאפיונר סמוי". הרפובליקנים הגיבו על כך בטענה שהדמוקרטים עשו שימוש ב"טקטיקות בוגדניות לניהול המלחמה".^[21] מורטון, ללא אישור בית המחוקקים המדינתי, שלח את המיליציה ביולי 1863 כדי לפעול נגד פשיטת מורגן (אנ'), תקרית שבה פושטים של הקונפדרציה בפיקודו של גנרל צבא הקונפדרציה ג'ון האנט מורגן (אנ') חצו את נהר אוהיו אל דרום אינדיאנה. התמיכה הרחבה בקונפדרציה בקרב חברי מעגל הזהב ותושבי אינדיאנה ממוצא דרומי הצטמצמה באופן כללי לאחר שאנשיו של מורגן בזזו בתים רבים של תומכי מעגל הזהב, זאת על אף תמיכתם בקונפדרציה. לאחר שהפושטים של מורגן לא הצליחו לגייס תמיכה באינדיאנה במספרים משמעותיים, צמצם מורטון את צעדי הדיכוי שלו נגד אוהדי הקונפדרציה באינדיאנה, זאת מתוך מחשבה שאי הצלחתם של תומכי הקונפדרציה להגיש סיוע לאנשיו של מורגן בהיקף משמעותי, יכלה גם להעיד על כישלונם לסייע באופן דומה במקרה שתתרחש פלישה בהיקף מלא.

על אף צעדיו השנויים במחלוקת, דבר אחד יכלו ההיסטוריונים לציין על תקופת כהונתו הראשונה של מורטון כמושל, והיא ההגינות שבה נוהלה ממשלתו. כל הכספים שהתקבלו כהלוואות נוהלו ללא שום היבט של שחיתות פוליטית ובשנים שלאחר המלחמה הם נפרעו. בשל צעדים הגונים אלו יכול היה מורטון להימנע מההשלכות כאשר האספה הכללית התכנסה שוב לאחר בחירתו של מורטון לכהונה שנייה, והפעם עם רוב רפובליקני חדש.^[19]

תקופת כהונתו השנייה

ב-1864 עמדה המלחמה כבר לפני סיומה, אך רבים מתושבי אינדיאנה היו יגעים ממנה ולא ראו את קיצה כאשר הם התכוננו לבחירות הבאות למשרת המושל. חוקת אינדיאנה אסרה על המושל לכהן יותר מארבע שנים במשך תקפה של שמונה שנים, אך מורטון נבחר ב-1860 כסגן המושל ובאותה עת הוא רק השלים את תקופת כהונתו של ליין, כך שהוא טען שהוא כשיר להתמודד בבחירות על משרת המושל בבחירות הבאות. הדמוקרטים זעמו ופתחו במערכה קשה נגד מורטון, שלא ניהל מערכת בחירות אינטנסיבית יתר על המידה. תחת זאת, הוא השיב הבייתה כ-9,000 חיילים בשירות פעיל לחופשה כדי שיצביעו בבחירות, וסביר היה להניח שהם הצביעו בעדו, "ידיד החיילים", ובעד ועמיתיו הרפובליקנים.^[22]

בבחירות אלו נבחר מורטון לתקופת כהונה שנייה כמושל, לאחר שהביס בהן את ידידו משכבר הימים, הדמוקרט ג'וזף מקדונלד בהפרש של יותר מ-20,000 קולות.^[19] אף על פי שמערכת הבחירות התקיימה בזמן מלחמה, כששני הצדדים נאבקו זה בזה, נשארו מורטון ומקדולנד ידידים לאחר הבחירות ומאוחר יותר שירתו יחדיו בסנאט של ארצות הברית.^[23] דמוקרטים רבים טענו שמורטון ביים את הבחירות בגלל שהרפובליקנים השיגו מחדש רוב בשני בתי האספה הכללית המדינתית.

באוקטובר 1865 לקה מורטון בשבץ מוחי שגרם לו להיות מוגבל חלקית לזמן מה. לצורך קבלת טיפול, הוא נסע לאירופה, שם הוא ביקש את עזרתם של כמה רופאים מומחים, אך אף אחד מהם לא היה מסוגל לרפא אותו מהשיתוק שבו הוא לקה. במהלך תקופת החלמתו, שימש סגנו, קונרד בייקר, כמושל בפועל. עם תום המלחמה, דאג בייקר לשחרורם של רוב הכוחות של אינדיאנה. במרץ 1866 שב מורטון לתפקד כמושל, אך מכאן והלאה הוא לא היה מסוגל להתהלך ללא סיוע.^[24]

סנאטור

תקופת כהונתו ראשונה

ב-1867 נבחר מורטון על ידי האספה הכללית של אינדיאנה לכהן בסנאט של ארצות הברית. הוא התפטר מכהונתו כמושל באותה שנה ובמקומו הושבע כמושל סגנו, קונרד בייקר. בסנאט היה מורטון לחבר בוועדת החוץ של הסנאט ועד מהרה הוא היה לאחד ממנהיגי הרפובליקנים בסנאט. הוא גם היה יושב ראש ועדת הזכויות והבחירות.^[24] בשל השבץ שבו הוא לקה, נאם תמיד מורטון בישיבה, אך הוא זכה לתשומת ליבם של עמיתיו בשל מידת ההשפעה המרובה שהייתה לו בנאומים ובדיונים.^[25]

אלו שהשקיפו על מורטון מקרוב ראו בו אדם בלתי נלאה, בעל "נחישות בלתי מעורערת, זריז ובעל ראיה לרחוק..." חסר מנוחה ומלא אנרגיות, ציין אחד העיתונים, "הוא סיגל לעצמו מין סוג של אדישות צינית לגופו המוגבל, כמו בית שלא בוצעו בו תיקונים, וגרר אותו כמו חילזון שגורר את הקונכייה שלו". כחבר הסנאט של ארצות הברית, "הוא לא פטר את עצמו משום חובה, שימש כיושב ראש וכחבר בכמה ועדות, לא נעדר מעולם ממושבו, והיה מוכן לדיון בכל עת".

מקורות שלא היו ידידותיים כלפי מורטון תיארו אותו במונחים שליליים. "עם השפע של התכונה שקרויה 'עוצמה', סנאטור מורטון הוא בעל אחת התכונות הנוראיות ביותר בחיים הציבוריים", וכפי שהעיתונאי ג'ורג' אלפרד טאונסנד תיאר אותו: "מחשבה אפלה, נחושה, מדוכדכת ונואשת משתקפת בגוון עורו היבש ובעיניו המכונסות בתוך עצמן. מבנהו החזק, שנחלש בטרם עת, עדיין נושא בו את רצונו הפראי, הוא מתנשא באמצעות קביו, וההתדרדרות שלו היא פסיעותיו של העריץ... הוא שואף להיות נורא למען קיומה של החירות. מצפונו ואומץ ליבו מוזנים לכן מהקיצוניות שלו. כמו כל הקנאים הארורים, הוא חושב שהוא חש את חסד האל נע בקרבו".

מורטון, שכיהן בסנאט במהלך תקופת השיקום, תמך ברובה של התוכנית של הרפובליקנים הרדיקלים לעיצובן מחדש של מדינות הקונפדרציה לשעבר. בראשית תקופת כהונתו הראשונה בסנאט, הוא תמך בחקיקה לחיסול מוחלט של הממשל האזרחי במדינות הדרום והטלת ממשל צבאי. הוא גם תמך בחקיקה לביטול כל חוקות מדינות הדרום - כמעט בכל מקרה כפי שנכפה ב-1865 ללא הגשת ההחלטה על כך להצבעת הבוחרים - ודרישת קיום בחירות לנציגים לוועידות חוקתיות מדינתיות שתהיינה אחראיות לכתיבת חוקות חדשות. בנוסף, הוא הצביע בעד סעיפים שהכריזו שחוקות המדינות החדשות ייכנסו לתוקף רק אם הן תאומצנה על ידי רוב של המצביעים הרשומים, לא רק אלו שהצביעו בבחירות המיוחדות שקראו לאימוץ החוקות. בה בעת, הוא היה בעד הגבלות מחמירות על אנשי הקונפדרציה לשעבר שקיבלו היתר להצביע, במיוחד אלו שנשאו שבועה לתמוך בחוקת ארצות הברית ושירתו במשרה פוליטית וצבאית מטעם קונפדרציית המדינות של אמריקה.

במהלך משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון הצביע מורטון בעד הרשעתו של הנשיא, כפי שעשו רוב הרפובליקנים המתונים וכל הרפובליקנים הרדיקלים, והוא הביע בקול את אכזבתו מזיכויו של ג'ונסון. אף על פי שמורטון נשא נאום בסתיו 1865 בו הוא טען שהעבדים ששוחררו אז לא היו בשלים לקבלת זכות ההצבעה, ומרגע שהוא פעל לבטל את "חוקי השחורים" של אינדיאנה שהגבילו את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, ואת הסעיף בחוקה שאסר את כניסתם אל המדינה, הוא הפך על פיה את עמדתו לאחר המלחמה. ב-1866 כבר הגיע מורטון למצב שהוא חלק את ההשקפה הכללית בקרב הרפובליקנים שהאמצעי היחידי להבטחת הנאמנות להגנת הממשלות על זכויות האזרח של השחורים חייבת להיות באמצעות מתן לזכרים הבוגרים של כל גזע את זכות הבחירה. כפי שהוא הסביר, "אני מתוודה, ואני עושה זאת ללא שום בושה, שלמדתי מהאירועים הגדולים של המלחמה". הוא תמך בקבלת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, וכאשר החלו הדמוקרטים להתפטר בהמוניהם מהסנאט במהלך הדיון כדי למנוע את קיומו של קוורום, תכנן מורטון תמרון ששמר את הצעת החוק בתוקף ואפשר לה לעבור.^[26]

הסנאטור ממסצ'וסטס ג'ורג' פ. הואר, תיאר את מורטון כאדם עם "התייחסות מועטה להקפדה על החוקה". לא שמורטון התייחס מרצון בביטול לשבועתו להגן על חוקת ארצות הברית, אלא שהואר הוסיף, "הוא האמין שהחוקה צריכה להיות מפורשת לאור הכרזת העצמאות של ארצות הברית, כך שהיא תוכל להיות חוק החיים של עם גדול, רב עוצמה וחופשי. על פי עיקרון זה של פירוש החוקה, כל פירוש קפדני או צר, שימצא בפירוש המילולי של החוקה, חייב לקבל קדימות".^[27] לאור דברים אלו, הציב הואר את מורטון למעשה באותה קטגוריה כמו הסנאטור צ'ארלס סאמנר, שבאופן גלוי הכריז על קביעת הכרזת העצמאות שכל בני האדם נבראו שווים כמילים המגדירות שעל פיהן תישפט כל חובה חוקתית.

לאחר השבעתו של הנשיא הנבחר יוליסס ס. גרנט ב-1869 נעשה מורטון לאחד מהמנהיגי הסנאט שממשל גרנט יכול היה להיסמך עליהם. הוא סייע בהובלת הצעת החוק לקבלתה מחדש של וירג'יניה כמדינה שמיוצגת בקונגרס והצביע בעד החוזה לסיפוח סנטו דומינגו לארצות הברית. בהמשך, הוא התעמת עם יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט צ'ארלס סאמנר בוויכוח מר בנוגע לכוונותיו של הנשיא בנוגע לאומה הקריבית ותושביה. בסנאט טען מורטון לטובת חוק האכיפה של 1871, שנודע גם כחוק הקו קלוקס קלאן, ושהעניק לנשיא סמכות נרחבת להאבק בטרור בדרום העמוק. מורטון היה בלתי משתפר במאמציו לקשור את הדמוקרטים לבגידה של תקופת המלחמה ולאלימות של תקופת השלום, ובאופן כללי ניתן היה להסתמך עליו כמי שיספק הגנה משמעותית לזכות הממשלה הפדרלית להתערב ולאכוף את ההגנה על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים. מורטון תמך בזכותו של המנהיג השחור מלואיזיאנה פינקני בנטון סטיוארט פינצ'בק, לאייש את מושבו בסנאט, אף על פי שמאמציו אלו לא נשאו פרי. מורטון הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1875.

ממשל גרנט, שראה במורטון ידיד רב עוצמה, הציע לו את משרת השגריר בממלכה המאוחדת, במקומו של ג'ון לותרופ מוטלי, אך הוא דחה את ההצעה. בשל העובדה שהאספה הכללית של אינדיאנה נשלטה על ידי הדמוקרטים, חשש מורטון שאם הוא יפרוש מהסנאט הם ייבחרו במקומו באחד מאנשיהם.^[25] ב-1874 גרמו לו חששות דומים לסרב להזמנה לקבל מינוי לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

תקופת כהונתו השנייה

ב-1873 נבחר מורטון לתקופת כהונה שנייה בסנאט וב-1874 היא החלה. עמדתו בנוגע לשטרות הכסף נוספה למוניטין השנוי במחלוקת שלו. במהלך תקופה של קשיים כלכליים רציניים ודפלציה, העדיף מורטון הצעת חוק שתוסיף יותר כסף בשטרות למחזור. הוא החל את תקופת כהונתו השנייה בהובלת התמיכה של הסנאט בחוק האינפלציה שהנשיא גרנט הטיל עליו וטו.^[28] צעדו זה של מורטון היה פיקחי מבחינה פוליטית. באינדיאנה הדרישה לכסף קל להשגה עמד בראש סולם העדיפויות של הדמוקרטים, ובסתיו 1874 הם ניהלו את הבחירות במדינה בעיקר על בסיס סוגיה זו. עם זאת, תוך שנה הצטרף מורטון לרפובליקנים אחרים בתמיכה בחוק החזרת השטרות (אנ') שלמעשה השעה את סוגיות המטבע החדשות והעניק למזכיר האוצר של ארצות הברית את הסמכות להוציא כספים מן המחזור.

ב-1876 הוזכר שמו של מורטון כמועמד אפשרי לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית בוועידת המפלגה שהתקיימה בסינסינטי. ריצ'רד תומפסון הציע את שמו של מורטון לוועידה כמועמד, אך עמדתו של מורטון בסוגיית שטרות הכסף, בשילוב עם בריאותו הרופפת, חיסלו את סיכוייו לקבל את המינוי מצירי הוועידה. על כל פנים, אף אחד מסוגיות אלו לא השפיעה כה רבות כמו שיוכו של מורטון עם ממשל גרנט שהיה ספוג בשחיתות. מועמדותו של מורטון הייתה עלולה להפוך את הרפובליקנים לפגיעים הן בסוגיית השיקום והן בסוגיית השחיתות. בנוסף, לתומכיו של גרנט היה מועמד חלופי בדמותו של הסנאטור רוסקו קונקלינג מניו יורק. בין שני המועמדים, גוש "האיתנים" הרפובליקנים היה מפולג, ללא שום סיכוי לאיחוד, שכן קונקלינג ומורטון תיעבו זה את זה. כאשר החלו סבבי ההצבעה, הגיע מורטון למקום השני לאחר ג'יימס בליין, ובסבב ההצבעה השישי הוא כבר ירד למקום הרביעי. מתנגדיו של בליין יכלו למנוע את מועמדותו רק על ידי התלכדות מאחורי מועמד שיהיה מקובל על נציגים בעלי חשיבה רפורמית וגוש "האיתנים". בסבב ההצבעה השביעי כמעט כל מתנגדיו של בליין, כולל תומכיו של מורטון, התאחדו מאחורי רתרפורד הייז שזכה במועמדות המפלגה ובהמשך נבחר לנשיאות.

מורטון היה אחד החברים בעלי ההשפעה בסיעה שכונתה "האיתנים" (stalwart) של המפלגה הרפובליקנית. חברי סיעה זו היו מחויבים עמוקות להגן ולשמור על הממשלות מטעם המפלגה במדינות הדרום. כצפוי, בחורף 1876–1877 היה מורטון בין התומכים התקיפים ביותר בזכותו של הייז להיבחר לנשיאות בבחירות הצמודות. כאשר התמנה מורטון כחבר בוועדת הבחירות, שעליה הוטל לקבוע את תוצאות הבחירות, לא היה שום ספק שהצבעתו תהיה בעד הייז. לאחר שתומכיו של הייז פנו לדמוקרטים ממדינות הדרום, תוך הבטחה שהנשיא הנבחר לא ינקוט בשום צעד לקידומם של המושלים הרפובליקנים בלואיזיאנה ובקרוליינה הדרומית, היו חששות שמורטון יגרום לקשיים. להפתעתם של רבים, על פי מדיניותו של הייז הוסר הסיוע הצבאי למושלים הרפובליקנים בשתי מדינות אלו, ומורטון הוכיח את עצמו כאחד ממגיניו החזקים של הנשיא, וטען שעמיתיו הרפובליקנים גילו סבלנות ונתנו סיכוי לדרך החדשה בדרום.

מותו

ב-1877 נבחר מורטון לשמש כיושב הראש של ועדת החקירה לחקירת האשמות של שוחד נגד לה פאייט גרובר, סנאטור מאורגון שאך נבחר. הוועדה שהתה 18 ימים באורגון, שם קיימה שימועים וחקירות. במסע בדרך חזרה, עבר מורטון בסן פרנסיסקו למנוחה ולביקור. לאחר ארוחת הערב של 6 באוגוסט לקה מורטון בשבץ מוחי חמור שגרם לשיתוק בצד השמאלי של גופו. ביום המחרת הוא נלקח ברכבת לשאיין שבטריטוריית ויומינג, שם הוא פגש בגיסו, ג'ון א ברבנק, לשעבר מושל טריטוריית דקוטה. מורטון התלווה אליו לביתה של חמותו בריצ'מונד, אינדיאנה, שם הוא נשאר עד 15 באוקטובר, כאשר הוא המשיך לביתו שבאינדיאנפוליס כדי להחלים. הוא נשאר בעיר, מוקף בבני משפחתו. אוליבר מורטון נפטר ב-1 בנובמבר 1877.^[25]

ארונו של מורטון הוצב בקפיטול של אינדיאנה עד שהועבר לכנסייה המתודיסטית רוברטס פארק שבאינידיאנפוליס, שם התקיים טקס האשכבה. בטקס נכחו מכובדים רבים מרחבי ארצות הברית, והנשיא הייז הורה על הורדת הדגלים לחצי התורן. בשל העובדה שהכנסייה לא הייתה יכולה להכיל את הקהל הרב, אלפים המתינו בחוץ ויצאו בתהלוכה ארוכה כדי לצפות בטקס הקבורה בבית הקברות קראון היל שבעיר.^[29]

מורשתו

מורטון נותר "המושל רב העוצמה, החשוב, והשנוי במחלוקת ביותר בהיסטוריה של אינדיאנה".^[30] מבחינתם של מעריציו ותומכיו, הוא היה מנהיג החלטי, משפיע, שאפתני ואנרגטי כמושל אינדיאנה במהלך מלחמת האזרחים. מתנגדיו תיארו אותו כפוליטיקאי ערמומי ותאב כוח, ששינה את עמדתו בסוגיות שונות כדי שיתאימו לעמדות הרווחות לצורכי תועלתו הפוליטית. אף על פי שהטקטיקות שלו היו שנויות במחלוקת, ובמקרים מסוימים נגדו את החוקה, הוא נותר דמות פוליטית דומיננטית בשנים 1861–1877. כאחד מ"מושלי המלחמה" של לינקולן, היה מורטון המושל שהצליח במידה הרבה ביותר בגיוס כוחות וציודם במהלך המלחמה, והוא נודע כ"ידיד החיילים", כהוקרה למאמציו המכריעים לתמיכה ודאגה לציוד לחיילי צבא האיחוד בשדה הקרב. מורטון גם נודע כמי שעמד בתקיפות נגד יריביו הפוליטיים, שאותם הוא הרגיז לעיתים קרובות בשל עריצותו, והם הגיבו לעיתים תכופות בביקורת חריפה על מעשיו.^[31]

מדיניותו והביקורת עליה

למורטון היו מבקרים רבים במהלך שירותו הציבורי. הם לעגו לאופן שבו הוא ניהל את ממשלת אינדיאנה במהלך מלחמת האזרחים ומתחו ביקורת על האופן שבו הוא דיכא בגלוי את חופש הדיבור, המעצרים של יריביו הפוליטיים, וההפרות של חוקות אינדיאנה וארצות הברית ביותר מהזדמנות אחת. מורטון הצדיק את מעשיו הכוחניים כ"צורך הכרחי בתקופת המלחמה" כדי להגן על אינדיאנה ועל האיחוד.^[32] בסנאט של ארצות הברית הוא היה לאחד המגינים החשובים ביותר של הממשלות הרפובליקניות במדינות הדרום. היסטוריונים מודרניים של תקופת השיקום הגיעו למסקנה שמורטון היה בין התומכים העקביים ביותר של השוויון המשפטי על פי החוק.^[33]

למורטון הייתה אישיות נוקשה, שגרמה לתיעובו מצד אויביו, ושהושמצה על ידי עיתוני האופוזיציה. לפי אחד הדיווחים, הוא לא ניחן בשנינות, לא בחוש הומור, לא באינטלקט, ולא בכושר שיחה מבריק, שיכלו למשוך את אלו שלא הסכימו אתו מבחינה פוליטית. נאמר על אחד הרפובליקנים שהוא הכריז, "נוכחותו היא רעל קטלני" ו"הוא ספינקס, ואני מוצא את עצמי נאלם דום כאשר אני מקיים שיחה עם אדם זה".

אף, אחד ממבקריו של מורטון לא יכול היה להאשימו בשחיתות. מורטון היה בין הראשונים שסירבו לקבל חלק כלשהו בתשלומי ההחזרים שהקונגרס נתן לחבריו ב-1873 והשיב את הכסף לאוצר ארצות הברית ברגע שהוא קיבל אותו. לא הייתה לו שום נגיעה לשערוריית קרדיט מוביליר (אנ'). בית המחוקקים של אינדיאנה שהיה בשליטת הדמוקרטים, סרק תיקים רשמיים כדי לאתר עדויות ללקיחת שוחד או סחיטת כספים בחוזים מתקופת המלחמה, וסיים את החקירה בידיים ריקות. מבחינתם של אחרים, על אף שהחזיק בעמדות שהרגיזו רבים ממתנגדיו, נחשב מורטון לאיש עם ידיים נקיות משחיתות במהלך המלחמה כאשר השחיתות הייתה דבר שבשגרה. על התנהלותו ההוגנת הוצע לו תגמול מהאספה הכללית של אינדיאנה ועל ידי אחרים בהזדמנויות רבות. לאחר שנודע למורטון שהנשיא גרנט מינה את בנו, ג'ון מ. מורטון, לתפקיד רשם משרד הקרקעות בטריטוריית דקוטה, הוא כתב מיד לנשיא וביקש שיחזור בו מהמינוי, תוך מחאה שהוא לא יכול להרשות לעצמו אף קרוב משפחה שימונה למשרה פוליטית.

לאחר בחירתם האומללה של הסנאטורים ג'סי ד. ברייט וגרהאם נ. פיץ', הצליח מורטון בהפיכתה של אינדיאנה למדינה בולטת בארצות הברית. המדינה ואזרחיה היו קודם לכן מטרה לבדיחות מצידם של תושבי מדינות המזרח, אך חלק ניכר מזה הופסק לאחר מלחמת האזרחים.^[34]

הנצחתו

אחד משני הפסלים שמייצגים את אינדיאנה באוסף היכל הפסלים הלאומי הוא של מורטון. פסל משנת 1926 של מורטון מעשה ידיו של ג'ורג' ברוסטר משמש כהנצחה למדינת אינדיאנה בפארק הצבאי הלאומי בוויקסבורג, מיסיסיפי, כאות כבוד למושל רב העוצמה מתקופת המלחמה.^[35]

במרכז העיר אינדיאנפוליס ניצבים שני פסלים של מורטון. פסל אחד ניצב בצד המזרחי של הקפיטול המדינתי, ופונה לשדרת הקפיטול. הפסל, מעשה ידיו של רודולף שוורץ, נחנך ב-1907. הפסל השני, מעשה ידיו של פרנק סימונס, הוצב ב-1864 בכיכר המצבה, כאשר זו הייתה פארק עירוני, והועבר למיקומו הנוכחי ב-1899 כחלק מהכיכר בה ניצבת אנדרטת החיילים והמלחים של אינדיאנה.

פסל בדמותו של מורטון ניצב בקומה השנייה של בית המשפט של מחוז ויין בעיר ריצ'מונד, שם ניצב בעבר בית ספר שנקרא על שמו של מורטון. החלק המרכזי של בית הספר הנוכחי הניצב במקום קרוי בשם אולם מורטון. בית הספר התיכון על שם מורטון בעיר המונד, נקרא על שמו. על שמו של מורטון קרויים מחוזות בקנזס ובדקוטה הצפונית.

ביתו של מורטון בסנטרוויל הוכנס ב-1975 למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.^[36]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוליבר מורטון בוויקישיתוף

אוליבר מורטון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
אוליבר מורטון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
אוליבר מורטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אוליבר מורטון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
אוליבר מורטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[גוגין140-1] ¹ ² ³ Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 140.

[2] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 129.

[וולן131-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 131.

[גוגין141-4] ¹ ² ³ Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 141.

[5] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 130.

[6] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 132.

[7] quotepark.com

[8] Madison, James H. (2014). Hoosiers: A New History of Indiana. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press and the Indiana Historical Society Press, p. 156.

[9] Kathleen Leemon Swartz, Oliver H.P.T. Morton: A Hoosier to Remember, Dog Ear Publishing, 2017, p. 37.

[10] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, pp. 132-133.

[11] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 133.

[12] David W. Bulla, Justyna Sempruch, Lincoln's Censor: Milo Hascall and Freedom of the Press in Civil War Indiana, Purdue University Press, 2008, p. 55.

[13] A. James Fuller, The Great War Governor: Oliver P Morton and the War of the Rebellion in, www.in.gov

[גוגין142-14] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 142.

[15] Sharp, Walter (1920). Henry S. Lane and the Formation of the Republican Party in Indiana. The Mississippi Valley Historical Review, p. 94.

[16] Madison, James H. (2014). Hoosiers: A New History of Indiana. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press and the Indiana Historical Society Press, p. 161.

[17] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, pp. 144-145.

[18] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 145.

[וולן134-19] ¹ ² ³ Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 134.

[20] Bodenhamer, David (1994). The Encyclopedia of Indianapolis. Indiana University Press, p. 442.

[21] Northern Indiana Historical Society. "Indiana History Chapter Five". Indiana Center for History. Archived from the original on March 11, 2008.

[22] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 147.

[23] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, pp. 134-135.

[וולן135-24] ¹ ² Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 135.

[וולן137-25] ¹ ² ³ Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 137.

[26] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, pp. 148-149.

[27] Hoar, George F., AUTOBIOGRAPHY OF SEVENTY YEARS, New York:Charles Scribners' Sons, 1903, vol. 2, p. 94.

[28] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 136.

[29] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 138.

[30] Madison, James H. (2014). Hoosiers: A New History of Indiana. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press and the Indiana Historical Society Press, p. 157.

[31] Gugin, Linda C., and James E. St. Clair, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, IN: Indiana Historical Society Press and the Indiana Historical Bureau, p. 140.

[32] Madison, James H. (2014). Hoosiers: A New History of Indiana. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press and the Indiana Historical Society Press, p. 162.

[33] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 143.

[34] Woollen, William Wesley (1975). Biographical and Historical Sketches of Early Indiana. Ayer Publishing, p. 144.

[35] "Vicksbury National Military Park: Indiana Memorial". National Park Service, U.S. Department of the Interior. Retrieved October 7, 2015.

[36] "National Register of Historic Places Inventory Nomination Form: Oliver P. Morton House"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]